אלרם הדברות ושרותים בע"מ ואח' נ' איתן ואח'

פסק דין נגד נתבעים 2 ו- 3

בפניי תביעה לתשלום סך של 200,000 ₪ בגין מצג שווא ומרמה.

המתנתי והמתנתי אולי צו עיכוב ההליכים כנגד נתבע מס' 1 יחול בו שינוי כדי לתת ולדון גם בעניינו, משלא חלה כל התפתחות, סבור ,שאין ברירה אלא לתת פסק הדין נגד יתר הצדדים, ועיכוב הליכים נגד נתבע מס' 1 ימשיך ויחול.

העובדות וטענות הצדדים:

התובעים הגישו נגד שלושת הנתבעים תביעה כספית ובה נטען כי הם רקמו נגד התובעים יחדיו מזימה, בכוונה להוציא מהתובעים כספים במרמה ושלא כדין תוך כדי הצגת מצג שווא אודות יכולתם להביא להם לקוחות פוטנציאליים לעסק ההדברות שהוקם בשידולם ונוהל באמצעות התובע 2 (להלן:"אלקיים").

בחודש 9/2005 פירסם התובע מס' 2 מודעה בעיתונות לגיוס עובדים חדשים לעסק ההובלות שברשותו ובעקבותה הגיע אליו הנתבע 1 (להלן:"רז") והחל לשכנע אותו להקים עסק הדברות אשר יעסוק גם בהדברת רפתות, תוך כדי שהוא מציג לו את עצמו כאדם בעל רשיון הדברה שעוסק מזה 20 שנה בתחום ומשכנע אותו בכדאיות הכלכלית של העסק, לישיבות השכנוע הצטרף הנתבע מס' 3 (להלן:"ויינשטיין") וגם בת זוגו של רז בתקופה הרלוונטית – הנתבעת 2 (להלן:"גב' נויפלד").

התובעים טוענים כי, שלושת הנתבעים הציגו בתדירות בפני התובע, כך לטענתו, מצג לפיו הם יכולים לגייס עשרות קיבוצים ולקוחות לעסק ההדברה שיוקם וכך שוכנע התובע 2 להקים את חברת אלרם הדברות (תובעת 1) ולהעסיק את רז בעבודות השיווק וביצוע עבודות ההדברה מטעם החברה.

עוד כשהיתה החברה בהקמה רז חתם על הסכם עבודה עם התובעת 1 שבו סוכמו תנאי העבודה. (נספח א לכתב התביעה). בהסכם אין התחייבות כלשהי מטעם רז לכמות החוזים שעל רז להביא לחברה, בהסכם הוגדר תפקידו של רז (סעיף 2) כמי שאמור לבצע התקשרות עם לקוחות החברה למיניהם וכן לבצע את העבודה בפועל.

עסק ההדברה הוקם, ויינשטיין גוייס לעבוד עם התובעים והוא קיבל מהתובעים יחד עם רז שני רכבים פרטיים אשר מומנו באופן שוטף בדלק, משכורת חודשית קבועה, ובנוסף, נקנה ציוד הדברה ורז ווינשטיין החלו להציג בפני אלקיים הזמנות עבודה מכל מיני גורמים כולל קיבוצים ומועצות אשר התברר לו בדיעבד, לטענתו, כי מדובר בהזמנות מזוייפות אשר מעולם לא נחתמו ע"י מי שתיימר לחתום עליהם וכי מי שזייף אותם זה רז ווינשטיין.

כשגילה התובע 2 זאת, הוא פיטר את רז ואת ויינשטיין בתחילת אפריל 2006, והוגשה תלונה למשטרה בגין תקיפה, מרמה וגניבה נגדם. בנובמבר 2006 הוגשה התביעה שבפניי.

הנתבעים 1 ו- 2 אינם חולקים על עובדת ההתקשרות עם התובעים וכי תפקידו של רז בחברה היה לשווק את החברה ע"י חיפוש לקוחות פוטנציאליים, אך מכחישים את עובדת ההזמנות המזוייפות.

ויינשטיין דוחה טענות התובעים וטוען כי הוא גוייס ע"י רז להיות נהגו מכיוון שלרז היתה שלילת רשיון ארוכה ולאחר מכן סוכם כי יעסוק בהדברה לאור נסיונו בתחום זה, סוכם כי יקבל סך של 200 ₪ ליום עבודה, וזה היה כל תפקידו בחברה ואין לו כל קשר לנטען ע"י התובעים אודות מצגי השווא והמרמה הנטענים כלפיו ולא היה לו כל קשר ו/או ידיעה לגבי החוזים וההזמנות שנחתמו אם היו כאלה.

הכרעה בטענה המקדמית של חוסר סמכות עניינית:

הנתבעים טענו כי אין לביהמ"ש כאן סמכות עניינית לדון בתביעה מאחר וסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה קובע כי תביעות שעילתן ביחסי עובד- מעביד, הסמכות לדון בהם, נתונה, לבית הדין לעבודה.

לבית הדין ניתנה סמכות ייחודית לדון בכל הקשור לתביעות שבין עובד ומעביד אך הפסיקה פירשה סמכות זו בצמצום, כך שאין סמכות מוחלטת להכללת כל תביעה שבין הצדדים למסגרת סמכותו הייחודית של בית הדין ( ראה: ע"ע 407/08 שמואל לם נ. מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (פורסם בנבו), ע"א 2618/03 פי.או אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נ. נחום ליפקונסקי ואח', פ"ד נט(3), עמ' 511-512.

כב' הנשיא בדימוס מ' גולדברג בספרו "דיני עבודה", כרך שלישי הוצאת סדן (עדכון נובמבר 2007) עמ' 23 בהדרשו לסוגיית היקף סמכותם של בתי הדין לעבודה, מביע דעתו כדלקמן:

" לא כל התקשרות בין שניים שמתקיימים ביניהם יחסי עובד- מעביד, המביאה להתדיינות בבית משפט, מן ההכרח שבית המשפט המוסמך לדון בה יהיה בית הדין האזורי לעבודה. במה שנוגע לקביעת מקום הסמכות במקרה של התדיינות שעניינה עסקה בין עובד למעביד, צריכה העילה לנבוע מזכויות המוקנות ומחובות המוטלות במסגרת היחסים החוזיים שבין האחד כעובד והאחר כמעביד או מזכויות וחובות שמקורן בחוק מתחום משפט העבודה".

התכלית בבסיס הענקת סמכות ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה היא ריכוז כל עניני העבודה בטריבונל הבקיא והמצוי בתחום זה (בג"צ 221/69 פלוני נ' שר הבטחון, פ"ד כד (1) 365, 369; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח (4) 689, 701). הסמכות הייחודית המפורשת אשר הוענקה לבית הדין האזורי לעבודה גרעה מסמכות בתי המשפט האזרחיים אשר להם סמכות כללית ושיורית.

פסק הדין המנחה לענייננו הינו ע"א 2618/03 פי.או.אס.(רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004) (להלן: "עניין פי.או.אס."), בו הוצגה ההלכה הפסוקה כדלקמן (עמ' 506-507):

"סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה בעניינים מסוימים מחד וסמכותם הכללית והשיורית של בתי המשפט האזרחיים - המעוגנת בעקרון שלטון החוק - מאידך, מגבשות איזון כדלקמן: עניינים שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, אך לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה. זהו המפתח לחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בית הדין האזורי לעבודה."